הם נכנסו כשהם ספוגים עד לשד עצמותיהם והתנצלו על חצי שעה של איחור לפגישה שקבענו. למעשה, הם איחרו בעשרים וארבע שעות. איכשהו, הם הבינו בטעות – או שהם שכחו – שפגישתם נקבעה ליום הקודם שהיה יום נאה, שטוף שמש וללא טיפת גשם. אך כעת הם עמדו נוטפי מים וחסרי נשימה כתוצאה מן הריצה דרך הסערה המשתוללת בחוץ. למרבית המזל פגישותיי המתוכננות לאותו אחר צהריים התבטלו כך שיכלתי להיפגש עמם.

לאחר מספר דקות, כשנשימתם שבה אליהם, הם החלו לדבר. או נכון יותר, היא החלה לדבר, בעוד הוא מתפרץ לדבריה ללא הרף כדי לתקן אותה. הם נישאו לפני פחות משנה. חגיגה מושלמת לאחר שבעה חודשים של חיזור מהסרטים.

לא בדיוק, הוא אמר. החתונה הייתה מאורגנת בצורה איומה. שום דבר לא קרה כפי המתוכנן. טוב, היא אמרה, זו לא הנקודה.

הוא קיבל לאחרונה משרה מכובדת ונוחה במשרד ארכיטקטים חדש ומצליח. היא בדיוק עמדה להתחיל בלימודי תואר שני בתזונה במכללה. הוא שוב נכנס לדבריה והעיר שהיא עושה זאת רק מפני שהוא עמד על כך שתמשיך את לימודיה. נכון, היא נאנחה.

הם חשו חיבור מיידי ביניהם כבר בפגישתם הראשונה בסעודת ליל שבת אצל ידיד משותף, וכבר מהרגע הראשון שהם ידעו שזו לא תהיה סתם ידידות. חכי רגע, הוא התעקש. מהרגע הראשון הרגשתי שיהיו צרות. היא הביטה בו והמשיכה. הם דנו בכל היבט אפשרי ודעותיהם לא היו חלוקות בשום עניין שהוא... היה זה זיווג מן השמים. גיהינום, שמעתי אותו ממלמל לעצמו.

בנקודה זו הצעתי שהם יטילו מטבע כדי לקבוע תור מי מדבר בלא שהשני יפריע לו. לא, הוא אמר, תני לה לדבר, זה היה הרעיון שלה שנבוא לפגוש אותך. והוא נסוג. בצורה מודגשת – הוא שיכל את זרועותיו, נשען לאחור בכיסאו כשסנטרו שקוע על חזהו ועצם את עיניו. תמשיכי, הוא אמר.

החתונה הייתה נהדרת, היא המשיכה. השבוע שלאחר מכן היה גן עדן של ממש. ואז הם שבו לעבודה וללימודים. היא השפילה מבטה ונמנעה מלפגוש את מבטי. היא הנמיכה את קולה ותיארה כיצד החל אושרם לשקוע. בשבועות הראשונים הוא היה מתקשר אליה כמעט כל שעה. לאחר-מכן פחת הקצב עד שהגיע לפעם ביום; בנקודה מסוימת הוא חדל להתקשר לחלוטין במשך היום. הוא היה נוהג להגיע הביתה מוקדם ויחדיו היו נהנים מארוחת ערב משותפת ונינוחה. אך כעת הוא מגיע באיחור בתירוץ שיש לו כל מיני התחייבויות הקשורות לעבודה. עד שלבסוף, הנה הם כאן. על סף קריסה מוחלטת. וזה הניסיון האחרון שלהם להציל את מה שהיה להם פעם. או לפחות כך היא אמרה.

השעה שהייתה מיועדת לפגישה עמם חלפה לה מזמן, אך נמנעתי מלהפריע לשטף דיבורה, וכיוון שהסערה פטרה אותי משאר התחייבויותיי, עודדתי אותו להמשיך במילים שלו.

רעמים הרעימו, ברקים חצו את השמים והאורות כבו לפתע. אך החדר לא היה חשוך מכדי שאוכל למצוא את הנרות, ולאור פמוטי השבת שלי, הוא דיבר.

בסדר, הוא הודה, היה לנו טוב ביחד. כל עוד לא היה החל הסיפור עם אמא שלה, הכול היה נהדר.

אמא שלה? פעם ראשונה שאני שומעת על אמא שלה. מה היא קשורה לכל העניין? לאט לאט, תוך ייסורים, בצבץ ועלה הסיפור. אמא שלה, המרותקת למוסד פסיכיאטרי מזה חמש עשרה שנה, הופיעה בחתונה. ופתאום הכלה, שהייתה כה שלווה ונינוחה ומאושרת, נכנסה לפניקה. למרות כל התכניות, היה זה אירוע בלתי צפוי... איך להגיב? מה לעשות? איזה תפקיד תמלא אמא שלה? האם הרב יודע על מצבה הנפשי? האם אמא שלה תצטרך להוביל אותה לחופה? הבעיה נפתרה איכשהו, על אף סערת רגשותיה המבולבלים, אבל משהו התנפץ ונהרס. כאשר המנגנים ארזו את כליהם ופנו ללכת, אמה נעלמה שוב והשאירה את בתה כשהיא מבולבלת ונבוכה.

אך היא התאוששה, ומספר השבועות הבאים היו נפלאים, עד שיום אחד צלצל הטלפון ואמא שלה התקשרה. בואי נפגש לארוחת צהרים כשהוא בעבודה. וכך זה היה, הופעתה והיעלמותה של אישה שהיא מעולם לא הכירה מלבד דרך כמה זיכרונות ילדות קשים. הוא שב ואמר לה שזה לא בריא בריא, אך היא שבה ואמרה, זו אמא שלי. והוא, שחש בנסיגתה החל לסגת אף הוא. הייתה זו נסיגה הדדית שקטה ולא אלימה.

כולנו נשמנו נשימה עמוקה, ואז דיברנו על הצורך שלה למצוא דרך כלשהי להגדיר את הקשר שלה עם אמה. דיברנו על הכאב שמסע גילוי שכזה עלול להעלות, וכמה חשובה תהיה תמיכתו בתהליך הזה, לא כל שכן הבנה מצדו. ודיברנו על הפחד שלה לאבד אותו, ומצד שני – הפחד שלו לאבד את אשתו האהובה. כל אחד מהם, בחששו מדחיית האחר, הגיב בדחייה אקטיבית מצדו הוא.

אספקת החשמל חזרה. האורות שבו לדלוק והפחיתו מזוהר הנרות. כעת שניהם נראו מותשים, אך דומה היה שאווירת הכובד והמועקה נעשתה קלה יותר. הסכמנו על תכנית לחודש הקרוב. תוך הכרה במצבה המעורער של בריאותה הנפשית של אמה, היא תפגוש אותה לא יותר מאחרי-צהרים אחד בשבוע לזמן קבוע מראש בצורה מאוד ברורה – שעה, או שעתיים, אך בשום אופן לא יותר מזה. כמו כן, היא תיצור קשר עם המטפלת שלה, מישהי שעזרה לה בעבר, כדי שתנחה אותה ותתמוך בה בתהליך הזה. שוחחנו על הצורך שלה לבנות גבולות חזקים מאוד במערכות היחסים שלה, וכן להכיר בעובדה שהבית החדש שאותו היא בונה עם בעלה הוא דבר בעל חשיבות עצומה בתמונה הכוללת. הוא הסכים להעניק לה את תמיכתו. למרות שהיה מעדיף אילולא הופרעו חייו בדרך זו, הוא הכיר בעובדה שזהו תהליך חשוב עבור אשתו. לכן קבענו תכנית לפגישות, וכן לוח זמנים לטלפונים במהלך היום ולפחות לשני ערבים מלאים בשבוע המוקדשים אך ורק לבילוי זה עם זו.

הוא ישב כעת בזרועות לא משוכלות ויותר זקוף בכיסאו, וביקש כוס תה.

הגשם כבר לא דפק כל-כך על החלונות ועל הרעפים, וכששניהם מחזיקים בידית המטרייה האחת ומסתתרים יחדיו תחתיה מפני הגשם, הם רצו למכוניתם.