שאלה:
אני נכד של ניצולי שואה, אבל אני חש נרדף כאילו עברתי את השואה בעצמי. אני רואה תכופות תמונות של אושוויץ בחלומות ובתמונות שחולפות בתודעתי בהקיץ. לפעמים אני אפילו חושש לספר לאנשים שאני יהודי.
זה נראה לי כל כך מגוחך להיות ככה באוסטרליה בשנות האלפיים, אבל זוהי האמת. האם אני מטורף?
תשובה:
אתה לא מטורף. יש לך נשמה יהודית רגישה, ומה שאתה חווה אינו בלתי שגרתי, אלא משקף אמת רוחנית עמוקה.
תורת המיסטיקה מלמדת אותנו שכל הנשמות היהודיות קשורות זו לזו. אנו לא סתם משפחה אחת, אלא מהווים רצף אחד של נשמות. ללא קשר לשאלה, באיזו עדה נמצא (או לא נמצא) אדם יהודי, כל נשמה יהודית קשורה לכל האחרות. קשר זה מתקיים מעבר לגבולות הזמן והמרחב – אנו קשורים אופקית לכל יהודי שחי כיום, ואנו קשורים אנכית לכל היהודים שחיו בזמנים עברו.
כולנו חווינו כבר את הקשר הרוחבי. כאשר משהו קורה ליהודי בצד השני של העולם, זה משפיע עליי כאילו זה קרה לי באופן אישי. כאשר אתלט יהודי זוכה במדליית זהב, כל יהודי מסתובב כאילו היה זה נצחונו האישי. והאתלט עצמו חש כאילו הוא זכה במדליה בשם כל העם היהודי. כאשר אנו שומעים חדשות על טרגדיה שהתרחשה בישראל, הסיפור נוגע בנו עמוק מאוד, וקורבנות האסון חשים מרוממים הודות לרגשי האמפתיה והצעות התמיכה שאנו מגישים להם. זהו קשר הנפש האופקי שיש לנו לכל היהודים שחיים כיום.
אבל אנו קשורים גם אנכית ליהודים מן הדורות הקודמים. תארו לעצמכם פירמידה של נשמות, כאשר אברהם ושרה, בני הזוג היהודים הראשונים, נמצאים למעלה, כל הדורות הבאים שוכנים מתחתם, ואנו, נשמות הדור הנוכחי, נמצאים ממש בקרקעית, מתחת לשכבות על גבי שכבות של נשמות העבר. הניצחונות והאתגרים, השמחות והאסונות של אותן נשמות שבאו לפנינו מוטלים כולם על כתפינו.
אולי הדימויים שמטרידים אותך הם הניסיון הקולקטיבי של הנשמות, שאותו אתה נושא על כתפיך. זהו אכן האתגר הגלום בחיים בדור שלנו. אנו נושאים נטל כבד, שכן אנו חיים זמן כה קצר אחרי הטרגדיה הנוראה ביותר בתולדות העם היהודי, שבה חייהם של יהודים כה רבים קופדו בעודם באבם. אין זה מקום קל להיות בו, מתחת לכובד משקלן של כל הנשמות הללו.
אולם יש לנו אפשרות לבחור. אנו יכולים לקרוס תחת משקלו של מגדל הנשמות הזה ולתת לו להכריע אותנו ולמוטטנו. יתכן שנדמה לנו כי להיות יהודי זוהי משימה פשוט כבדה מדי, ואנו עשויים לנסות להשתחרר מעולה. מצד שני, אנו יכולים גם לבחור ללכת בשביל אחר. אנו יכולים לקבל את האתגר ולרומם את הפירמידה כולה. שכן אנו קיבלנו מתנה שנלקחה מכל אותן נשמות שמעלינו – אנו בחיים. שלא כמו אלו שהלכו לעולמות גבוהים יותר, אנו חיים בעולם המעשה, עולם שבו אנו יכולים עדיין לעשות מעשים טובים ולפעול בכיוונים חיוביים ולרומם את עצמנו מן המדמנה. ואז, ממקום עומדנו בתחתית הפירמידה, אנו מסוגלים להרים את כל המבנה כולו ולרומם גם את הנשמות של אלו שנמצאים למעלה.
נשמותיהם של כל הדורות הקודמים מביטות לעברנו. זמנן בעולם הזה תם, אך דרכנו ובעזרתנו ניתן להשלים את חייהם שלא הושלמו. בכך שנחיה חיים יהודיים ונהיה גאים ביהדותנו, בכך שניצור בתים יהודיים תוססים וקהילות יהודיות שופעות חיים ופעילות, בכך שנביא יותר ילדים יהודיים לעולם, נוכל לא רק להגשים את תכליתנו שלנו, אלא גם את תקוותיהן ואת חלומותיהן של אותן נשמות שלא הייתה להן ההזדמנות להגשימם בעצמן.
אתה לא מטורף, ולא נידונת להיות מוטרד לנצח על ידי תמונות הכאב שמעיקות עליך. הנח להן להוות כוח מניע לעשות יותר מעשים טובים ולחיות חיים יהודיים יותר.
כל אחד מאיתנו – בין שהוא צאצא לניצולי שואה ובין אם לאו – צריך לשאול את עצמו: האם אימי השואה מגדירים את זהותי היהודית? אם כך הוא הדבר, אזי יהדותי עשויה בהחלט להפוך לנטל שאני מעדיף שלא לשאת. אך אם השואה מעניקה לי השראה להעמיק את זהותי היהודית ולעשות אותי יותר נחוש לחיות ולהגשים את שליחותי היהודית, שהיא להפוך את העולם למקום אלוקי, אזי לא זו בלבד שלא אקרוס תחת הנטל, אלא שארומם את אותן נשמות למקום גבוה יותר ואביא לעולם קצת מן הטוב שאותן נשמות רצו להביא אליו בעצמן.

הטרגדיה הנוראה ביותר בתולדות העם היהודי?
התשובה מדהימה, ועזרה לי מאוד. אבל המשפט הזה עורר בי התנגדות קטנה.
איני רוצהה ח"ו לפסול את דברי הרב, רק לדייק את הנקודה הזו.
השואה, זו טרגדיה איומה, נוראית, ובלתי מתקבלת על הדעת.
אבל,
לצערינו הרב, היא לא הנוראית ביותר בתולדות עמנו הנרדף.
היא אכזריות בלתי נתפסת, והתנהגות לא אנושית בכלל. ועדיין, חווינו כעם דברים נוראים אף יותר.
אני כותבת בדמע, כי את מאורעות השואה אי אפשר להעלות על הדעת, אז ק"ו לחשוב על דבר נורא עוד יותר?! זה כבר מעל ומעבר ליכולת אנושית.
ובכל זאת.
את השואה אנו מרגישים במוחש. יש עוד יהודים (מעטים לדאבוני..) בדורנו שחוו את זה בעצמם.
ליהודים רבים יש סבא, סבתא או קרוב משפחה אחר שעבר את השואה. האסון הזה קרוב לליבנו ולזמננו. הוא הנורא ביותר שאנחננו מכירים מקרוב. אבל בעבר הרחוק יותר, בתקופות שאולי לא תועדו פחות, או מרגישות מעולם אחר, חווינו כעם צרות נוראות. טרגדיות מטורפות.
העם שלנו עבר הרבה מדי.
ח"ו לא מורידה בכלל מהטרגדיה הנוראית של השואה האיומה. רק מדייקת עובדה.
עובדה נוראית שרק מוסיפה לשאלה הבוערת, טאטע, עד מתי?
we want moshiach now!