רק נגמר משחק כדורגל אחד, וכבר נערך משחק כדורסל. לחובב הספורט המסכן לא נשאר זמן רב לנוח.... מדהים לראות נערים בני-עשרֶה שבשיעור המתמטיקה לא מסוגלים לבצע אפילו פעולת חיבור פשוטה בת שני מספרים, הזוכרים בעל פה ללא מאמץ ממוצעי-הבקעות וטבלאות שערים וסלים. תחום אוהדי הספורט ריתק אותי זה זמן רב. מהו הדבר שמעורר בצופי הספורט מסירות פנטית כזאת? מה גורם לבני אדם בוגרים שבכל מובן אחר הם נחשבים שפויים לגמרי לבלות שעות אין-ספור בצפייה בבני אדם שאותם הם לא פגשו מעולם – בני אדם שסביר שהם לא היו רוצים לפגוש – המתחרים זה בזה?

די ברגע של חשיבה כדי לגלות שההסבר הסטנדרטי פשוט אינו מחזיק מים. לאוהד הממוצע עניינו של הספורט הוא לא בהערכה מעמיקה של הדיוק, המשמעת, היופי, המיומנות והכוראוגרפיה שמפגינים אתלטים כישרוניים. אילו כך היה הדבר היה כל אוהד בוחר לו לאליל את האתלטים הטובים ביותר במשחק המועדף עליו, ולא את קבוצת הבית הפתטית, שלעתים קרובות לא נמצאת אפילו בליגה א'. אם כך, אולי העניין הוא "גאוות יחידה"? גם בזאת לא נוכל למצוא הסבר לכך שבני אדם מחשיבים לאלילים קבוצות שלא חבר בהן אף כישרון מקומי אחד. החלק ה"מקומי" היחיד של הקבוצה הוא שם העיר הרקום על מדי הקבוצה. האם כל אלו הם חסידים של הביגוד והכיתוב?

בשיטוטיי באינטרנט נתקלתי בכמה מאמרים מדעיים על תחום פסיכולוגיית אוהדי הספורט. הדבר המעניין שמתברר הוא, שלהיות אוהד שרוף הוא לא כל כך עניין של תשוקה להפוך קבוצה ספציפית לאליל, אלא יותר מזה התשוקה התת-הכרתית להיות חלק מ"קהילת אוהדים". לאדם יש צורך מולד להיות חלק מקהילה גדולה יותר, להיות שותף לשמחותיה ולניצחונותיה של קהילתו, וגם לָאומללות של מצוקה קהילתית.

פעם אחת בשנה אנו מסבים לשולחן ליל הסדר לחגיגת היובל של ייסודה של ה"קבוצה היהודית". בראשית דרכנו היינו הקבוצה הלוהטת ביותר בליגה ואספנו לנו בסיס אוהדים ענקי. אחרי שהטבענו בים את הקבוצה המצרית ואחרי שניצחנו כלאחר יד את האתלטים הטובים ביותר של זמנם, העמלקים והמדיינים, גם המערך הכנעני לא הציב איום רציני על מעמדנו בתור אלופי העולם הבלתי-מעורערים. דומה שהסוד לשיאים מרקיעי השחקים שלנו היה המאמן העילאי שלנו. למרבית האירוניה, המאמן שלנו הוא שהמציא למעשה את המשחק מלכתחילה, והוא ידע איך לכופף לטובתנו כמה מהחוקים...

כה רבים פנו להצטרף לקבוצתנו עד שבנקודה מסוימת הפסקנו לקבל מועמדים. הגיורים הושעו באופן זמני. היה נפלא להיות יהודי!

למרבית הטיפשות, הכעסנו את המאמן, והוא שילח אותנו לשחק בכוחות עצמנו. כל הקבוצות האחרות ניצלו את הרגע כדי להשיג עלינו יתרון וקפצו על ההזדמנות להשפיל את האלופים הבלתי-מנוצחים-לשעבר. הקבוצה היהודית איבדה את בסיס האוהדים הבין-לאומי שלה. למעשה גם כתבי הספורט וגם האוהדים חשבו שאופנתי מאוד להעמיד את קבוצתנו ללעג ולעודד אותנו להתפרק.

אבל במשך כמעט 2,000 שנים סירבנו לעשות זאת. אולי הקבוצה שלנו לא זכתה באליפויות, אבל היא נשארה הקבוצה שלנו. היינו שותפים לרגעי השיא, ואוי לנו אם לא נישאר נאמנים ואם לא נתלכד בשנים היבשות. נשמור על זיקה וקרבה, נזכור את הימים הטובים של העבר; ונדון בעתיד הבהיר המצפה לנו... כי מקורות מהימנים מדווחים שהמאמן מתכנן קמבק מפתיע לזירה. בקרוב. ממש בקרוב.