האם יש עתיד?

כמעט כל הפעולות שאנו מבצעים, נעשים מתוך אמונה שלעולמנו יש עתיד. כך אנו מביאים ילדים לעולם, אכפתיים לתוצאות מעשינו, אכפתיים בכלל. כי אם אין עתיד: מדוע להיות אכפתיים?

לפני מספר שנים, הסתובב לו אדם תמהוני אחד והודיע בראש כל חוצות ש"סוף העולם מגיע". שומעים נדו לו בראשיהם ברחמנות; אחרים הציעו לו מטבע שירכוש לעצמו כוס קפה. כיום, נושא "סוף העולם" הוא נושא מדובר בין מדענים ומנהיגים בינלאומיים. בכל יום מפטמים אותנו בחדשות אודות אפקט החממה, קרח הקוטב הצפוני ההולך ונעלם, דובי הקוטב הנכחדים, פני הים ההולכים ועולים, לצד תחזיות על עולם שיהפוך למדבר, או ייעלם מתחת למימי האוקיינוס, או שניהם גם יחד.

כשדיווחים מעין אלו על קץ הימים מתחילים לחלחל אט-אט אל תודעתנו, האם נשקע ביאוש? האם הם יגרמו לנו לפקפק בוודאות קיומנו? האם ההחלטיות והנחישות, להם אנו זקוקים כל-כך בהתמודדותנו עם אתגרי החיים, יתחילו להתערער?

ספיקות במצרים

מצרים, 1394 לפני הספירה. פרעה גוזר שכל ילד יהודי שנולד יושלך אל הנילוס. משמעותה של הגזירה: העם היהודי יהפוך לשבט נכחד, לשריד מן העבר. ללא כל עתיד, אין כל תועלת בחיים, וכמובן אין אף תועלת בפריה ורביה. זה היה קו המחשבה הלוגי של עמרם ויוכבד, שהחליטו להתגרש.

בתם הצעירה, מרים, עודדה אותם שלא להתייאש. לאלוקים תוכנית משלו, היא אמרה. אין טעם להתייאש כשרק האלוקים יודע מה צופן לנו העתיד בחובו.

הם ראו את החכמה שבדבריה והחליטו להינשא מחדש, כשלבם מלא אמונה בה'. המעשה האמיץ שלהם זכה לשכר: בן נולד להם בשם משה, ולימים התפרסם כ"משה רבינו". היה עתיד, ועוד איזה עתיד מפואר היה זה!

קידוש על פירורי לחם

אושוויץ, 1945. סבא, שלפני המלחמה קראו לו רבי דובצ'ה, עמד בתור למשרפות אושוויץ הידועות לשמצה. החיוך שהיה נסוך דרך קבע על פניו נמוג במהלך חודשי שהותו באושוויץ, ואת מקומו מילאה הבעת יאוש ודיכאון. הוא ידע היטב להיכן הוא פוסע. לא היה זה סוד; סוף העולם הגיע, כאן ועכשיו. אין כל עתיד – לא עבורו, ולא עבור העם היהודי.

היה זה ליל שבת; היום השביעי אותו קידשו היהודים מאז יציאתם ממצרים. העניך מישש בכיסו וחיפש אחרי דבר-מה. הוא מצא: היתה זו חתיכת לחם נוקשה אותה קיבץ במהלך כל השבוע. את מנת הלחם העלובה שקיבל בכל יום חילק כך, שבסוף השבוע יוכל לקדש את השבת באמירת ה"קידוש" על כמה פירורי לחם.

הוא התעקש לקיים את המצוה הזו, אפילו אם תהיה זו המצוה האחרונה בחייו. להפתעתם הגמורה של אלו שעמדו לידו בתור, ולמרות שהביעו את התנגדותם בקול תשוש, הוא אמר את הקידוש בקול כאילו היה עומד ליד שולחן השבת שלו. הוא סיים את הקידוש, אכל פירור אחד ואת שאר הפירורים חלק עם שותפיו לגורל.

באותו הלילה, נפתחו שערי השמים והמלאכים ממרום האזינו לקידוש של סבא. ובדיוק באותו הרגע, אירעה תקלה במכונות שהפעילו את תאי ההשמדה. שלושים שנה לאחר-מכן, סבי עדיין היה מספר לבניו על השבת הגורלית באושוויץ.

השבת של סבא חיה וקיימת, כשנכדו הקרוי על שמו – אני – עומד ליד שולחן השבת בברוקלין, בני עומד לצידי, ואנו מקדשים את יום המנוחה על כוס של יין, אני יודע שיש עתיד. הניך לא התייאש, והוא צדק.

עתיד טוב צפוי לנו

כך הם היהודים. לעולם לא מתייאשים. יש עתיד, ועתיד טוב צפוי לנו. אסור להתייאש; היאוש הוא כשלון כשלעצמו.

חברי האקדמיה המכובדים ימשיכו להתדיין האם עתידנו נמצא בידי האקלים המשתנה. אנו, מצידנו, נמשיך לעשות את מה שמוטל עלינו, להפוך את העולם למקום טוב יותר, ללא זיהום אויר, ללא פשיעה וללא חושך.

אך בדבר אחד לעולם לא נטיל ספק: עתיד טוב מצפה לנו.